גֵּיסוֹת הָרוּחַ


Subject: יורם קניוק / שוויון / דלות תורת המשחקים / העם היהודי / יונה

 
From: דרור בן-דָוד
 
 
                    
 
 
 
 
 
----- Original Message -----
From: Haim Assa
To: zeev
Subject:                                                        יורם - פרידה מישראל
 
 

כשטס חזרה מארה"ב, יורם קניוק הבחין במנוע הבואינג מתנדנד על הכנף באופן שהפחיד אותו במיוחד. הוא קרא לאחת הדיילות ושאל- האם נראה לכם שהמנוע בסדר? 

הדיילת הביטה מבעד לחלון ואמרה "כן",  ככה זה.  יורם לא נרגע וביקש ממנה לשאול איש בכיר ממנה במטוס, היא עשתה זאת; 

קראה למהנדס הטיס של הבואינג שבא אל יורם והסביר לו ,"שככה זה"..  אבל יורם לא נרגע, הוסיף ולחץ, "מה מחזיק את המנוע הזה על הכנף?"

המהנדס ענה בפשטות ,"שלושה ברגים"..

"שלושה ברגים?" תהה יורם כשהוא קרוב לאובדן חושים, ואחז את ראשו בשתי כפות ידיו, בדיוק כפי שעשה ששמע בחדשות את מעשי האיוולת של ממשלה זאת או אחרת. 

לאחר מספר ימים נפגשנו, כהרגלנו – כמעט בכל שבת בשעה שש בערב, לשיחה של שניים או שלושה, לא יותר,  ויורם סיפר בהשתאות על הגילוי המדהים שנקלע אליו:

"שלושה ברגים מחזיקם את המנוע הענק הזה? והרי מספיק שאחד יישבר וכולנו באדמה!"

ניסיתי להרגיעו ולהצדיק את המהנדס המוטס, אבל יורם בשלו ," אני כותב מכתב לאל-על. אני רוצה הסבר.  הוא כתב מכתב לאל-על. 

חלפו מספר ימים נוסף ומטוס אל-על קרגו, איבד את אחד ממנועיו מעל שמי הולנד וגרם לאסון גדול בפרברי אמסטרדם.  

באל-על לא התאפקו ושלחו מכתב תשובה ליורם קניוק המהנדס, "איך עלית על הבעיה?  מבקשים לשוחח אתך. ייתכן שראית עוד בעיות טכניות שכדאי לדבר עליהן…"

 

   יורם קניוק. משבש במופגן את הכללים  (צילום: נמרוד סונדרס)

 

זה היה ארוע קניוקי אופייני.  הדמיון גבר כמעט תמיד על הידע לכאורה, ההגיון לכאורה, הסטאטוס לכאורה. 

הדמיון המדהים היווה את המציאות שבה הוא חי, ולא פחות מכך, אותה מציאות ששרטט בכתיבתו הבלתי נגמרת.  כמו מעיין שאינו פוסק. כתב וכתב וכתב.  

לראייה "נבלות" ולראייה "אדם בן כלב",  שוזר שמות אמיתיים עם דמיוניים, רואה את גבותיו של שמיר מציצות אליו מתוך מאפרה,  ומנסה להבין מדוע הוא רואה את התמונה הזאת שוב ושוב;

ואפילו שואל אותי  "מה פירוש?".

 

שלושים שנות קירבה בינינו, הוא מלווה אותי כמו אב חרד, דואג.

כשהרצתי את הקמפיין לבחירתו של יצחק רבין לראשות הממשלה ב 1992 בא בכל יום לבקר אותי בחדר ליד יצחק במטה הבחירות;

היה יושב, מקשיב, בא לבדוק שהכל מתקדם נכון, שאני לא עושה טעויות גדולות, אומר את דעתו, ויום אחד אפילו מביא לי תיגבור. 

בחור צעיר ארוך שיער, חסר מנוחה, ממושקף שענה לשם ספי רכלבסקי. 

"הוא יעזור לך", אמר יורם שהביא את ספי אלי הביתה, יעשה קפה, יכתוב נאומים, יביא לך שוקולד בשתיים בלילה, והעיקר – כל מה שקשור לחרדים אין מומחה גדול ממנו. 

ואכן כך גם התברר. 

 

יום אחד הוא ביקש לפגוש את בני פלד, עוד בסוף שנות השמונים, פגישה בלתי נשכחת.

יורם בא עם שייקה בן פורת, עם אורי פורת - כבר איש מהם לא איתנו. 

יורם שואל את בני פלד על הטילים העיראקיים, ובני - שקווי המִתאר של תודעתו הפוכים מאלה של יורם עונה לו שוב ושוב, שאין מה לדאוג, שלא צריך להגן, לא צריך לדאוג.

בדיוק כמו עם שלושת הברגים של המנוע, שבסוף נפל. יורם לא השתכנע, ואכן קיבלנו את הטילים של סאדאם ב 1991. 

 

יורם כועס עלי כבר שנים שאיני מקדיש את חיי לכתיבה. הוא דיבר עם זוגתי וניסה לשכנע. "הוא מבזבז את חייו על שטויות" , טען יורם, "אבל זה מה שהוא אוהב", טענה כנגד. 

לא יכול להיות , היה מגיב. "לא יכול להיות. אני יודע מה הוא אוהב, הוא פוחד", אמר כנגדי, "הוא פוחד שירעב, הוא פוחד שיאבד את המסגרת,  הוא צריך להפסיק לפחד.

אני כועס עליו , נורא כועס עליו", ושיצא "מכתב לעריץ" שלי,  ב 1993 התייצב בצוותא על הבמה וניתח אותו באופן מדהים,  מפרש כל תו, כל כוונה סמוייה, כל חוט דק שעבר מן הדמיון שלי אל המילים.

כך עם עוד כותבים פוטנציאליים, כך גם עם רינו צרור המוכשר כל כך בכתיבתו ומבזבז את זמנו ברדיו, "אותה מחלה" הוא טען,  "הוא לא כותב, וזה כל כך חבל".  

אבל מה, לפחות מדברים.  אהבת חייו של יורם. לדבר. אחד על אחד, שעות, הרבה שעות, על כל דבר,  עם עוד אנשים, לאורך שנים. השיח גירה את דמיונו, כן השיח יותר מכל דבר אחר.

 

                                               הוסף לסל את נבלות - [הסיפור האמיתי] / יורם קניוק

 

יורם היחיד שיכול היה לומר,"אוהב אותך", "מתגעגע אליך". כל כך יחסר לי, כמעט בלתי נתפס עבורי איך ממשיכים לחיות בלי המילים הללו, בלי הדאגה האינסופית הזאת, כמו אם מגוננת.

עד לפני חודש,  בקושי עומד על רגליו, עולה את חמשת המדרגות באיטיות, בתוך ידי, ובלבד שנוכל להגיע לספה שלנו, ולדבר. 

לדבר הרבה שכששנינו יודעים שזה סוף, הוא יודע ואני מדחיק את מה שהוא אומר לי. לא יכול להיות אני אומר לעצמי.

"סדרת הניסוי באיכילוב הופסקה" הוא אומר לנו, לי ולדפנה שגדלה עם נעמי ברמת השרון. "הם הודיעו לי שאין יותר מה לעשות, זהו",  הוא אומר, ומדבר על רמת השרון.

שעות משחזר את החיים ברמת השרון, את תקופת הנעורים של איה, של נעמי, בנותיו,  את השכנים.

כן, רמת השרון ולא ניו יורק, לא תל אביב שכל כך אהב, כל כך הכיר, אפילו לא על בית הספר "תיכון חדש" שבו למדנו שנינו בהפרש של עשרים שנה.

אפילו לא על טוני הלה מנהלת בית הספר הזה שהעריץ כמו אלילה , את בעלה הדוקטור לפילוסופיה שהיתה רודפת אחריו ברחובות תל אביב, עם סנדביץ של ארוחת הערב, שכן היה מנקה רחובות.

דווקא רמת השרון.  לא ניו יורק שבה ביקרנו יחדיו בסוף שנות השמונים, משחזר את חייו בווילג' בשנות החמישים, משחזר את הערבים הפרועים עם צ'רלי פרקר.

ומי שרוצה לקרוא את אותם חיים - הם כתובים ב"חיים על נייר זכוכית".

בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני חודש, הוא הספיק להביע את אכזבתו מבית הספר שלנו, תיכון חדש תל אביב -

בית ספר מופלא בעל  תודעה פוליטית עמוקה, מרקסיסטית,  שנקרא על שם יצחק רבין ולא על שם טוני הלה המופלאה, שבנתה אותו במו ידיה יחד עם אהרון ברמן וצבי קטן, שכולם נפטרו בכיתה י"א שלי.  

למרות שכל כך דיבר על רמת השרון, יורם אהב את תל אביב אהבת נפש.  הוא הכיר אותה לדורותיה, מימי הבריטים ועד ימי נתניהו השלישי. 

מימי דיזנגוף ומרדכי נמיר ועד הג'ינג'י מחיל האוויר.  כל שיקמה,  כל קיוסק, כל מכולת מאז ועד היום, ואז כן, אז זה תש"ח.  הפלמ"ח .  חטיבת הראל. המאבק על ירושלים,  רבין המח"ט. 

כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה ארועים, חוויות, מפגשים - אבל מסד מכונן עיקר הקרוי "פלמ"ח".

לא במקרה "תש"ח" נכתב בזרימה מופלאה כל כך, כמו מים זכים, כמו שירת סירנות שקל להבחין שהגיע לשיאו, דווקא בגיל כה מאוחר, כמעט שישים שנה מאוחר יותר מאותה תש"ח;

כמו מעיין שמצא את הדרך לצאת לאור, לפרוץ את כל המחסומים הקטנים שאם היו פעם - הם נסחפו במימי הנהר הגועש והפכו לאוויר.   

 

  יורם קניוק היהודי האחרוןיורם קניוק סוסעץיורם קניוק אדם בן כלב

 

הכרתי את יורם כשיצא לאור ספרו "ערבי טוב" בהוצאת כנרת, בתחילת שנות השמונים, יחד עם ספר הביכורים שלי "מחול הרוח", באותה הוצאה לאור, כנרת, אותה מיה שהיתה העורכת הספרותית שלנו.

אני חוקר ביצועים בחיל האוויר, נרגש, נער פלוס, לא חולם להיות סופר, לא חי חיים של ספרות כפי שהתריסו כנגדי מי שהתריס.

"מה זה חיים של סופר?" שאלתי אותו, "לשבת ולדבר עם סופרים, משוררים, להשתתף בחוברות ספרותיים, להיות חלק מהקהילה הספרותית, לזה הם מתכוונים" אמר לי יורם;

"אבל אתה לא חייב" ,  והוא מרגיע אותי, "תתחיל לכתוב את הספר הבא", אמר לי, "שכח מהקודם".

וישב איתי שעות על שעות, ודיברנו ודיברנו, בבר האדום של כוכבי שמש, בספרייה של עמרי, בבית הקפה הקטן ליד רחוב בילו בשנה האחרונה, אצלי בבית;

בגן מאיר עם פייר, הכלב שחילק את כל חייו עם יורם.  אז גם התוודעתי ל"היהודי האחרון", ל"אדם בן כלב" , לבתו ול"סוסעץ".  

היה משהו שרצה לפרוץ, אבל פרץ תמיד בחלקים, לא עד הסוף,  עד שהגיע תש"ח. שם יצא הכל,  מלא מלא כמו שאמר דוד לוי הפוליטיקאי. 

אז גם התוודעתי לכתביו של בקט ולזרמי התודעה למיניהם, ולמדתי, שככל שהדמיון שלנו מפליג רחוק יותר, הקשר בין המשפטים נראה מוזר יותר;

האסוציאציה שנוצרת בדמיונו של איש כמו יורם אינה דומה לזאת של קורא רגיל, מן השורה. 

עבור יורם "מאפרה", זה המקום בו מונח ראשו של ראש הממשלה שמיר, כשרק גבותיו מציצות ממנה.

אבל שוב, עד תש"ח, והיהודי האחרון ששניהם יצירות מופת שישאו את זכרו של יורם אל פנתיאון הנצח הספרותי של ישראל.  

 

ישראל, המדינה שכל כך אהב,  ומתוך פצעי האהבה תקף עוולות ועיוותים שזיהה כמו חתולה שמגינה על גוריה.

רק את מירנדה אשתו אהב יותר מהארץ הזאת,  והיו שאמרו על מירנדה – שרגליה אינן נוגעות בריצפה אף פעם, כמו מלאך מרחף שנוגע ברכות, אם בקולו ואם במגע יד על כתף, ואכן, היא היתה המלאך שלו.

"היא מעולם לא שאלה אותי מהיכן אני חוזר", אמר עליה בהערצה.  "אף פעם", הוסיף. אבל יורם ראה את שלושת הברגים הרופפים על הכנף של הארץ הזאת. 

הוא ראה אותם נקרעים ולא הבין איך כולם לא רואים. "אין כבר ברגים", אמר, זה בכלל לא עומד",  משב רוח הכי קטן והכלח יתפרק.  

והוא פחד מהפירוק הזה, הוא כעס, הוא נעלב כשהתברר לו שהיחס לאיש הזקן בישראל נחות מהיחס אל חתול אשפתות.

הוא נעלב כשהתברר לו שהספרות בחברה הישראלית שקולה לעיסוק במקרמה, כשספרים נמכרים במחיר של מסטיקים.

 

יכול להיות שיורם הוא מדינת ישראל.  מתש"ח ועד עכשיו.  יכול להיות שמעכשיו – ולא רק בגלל שיורם כבר לא איתנו – זאת ארץ אחרת. 

 

לא ברור מה . ואולי ברור מה רק שאין לנו את העוז לומר זאת במילים.     

 

 

 
 
 
----- Original Message -----
From: Yael Artzi

פרנסואה ז'ירו הצרפתייה היתה עורכת העיתון "ל'אקספרס" כשהיה העיתון החשוב  בצרפת, ושימשה גם שרה בכמה ממשלות.

היא נשאלה בראיון, כשמלאו לה שמונים, אם הנשים בצרפת הגיעו לשוויון.

היא ענתה:

"כשאראה נשים בעלות כישורים בינוניים ומטה במִשׂרות חשובות - אדע שהגענו לשוויון".

 
 
 
 
 
 
----- Original Message -----
From: Haim Kimchi
 

Racing Zapata 

 
 
----- Original Message -----
From: david gilad
תמונה
To: Ze'ev Raz

                                    ישראל אומן ודלות תורת המשחקים

באמצע המאה ה-19 היה אנרכיסט צרפתי בשם פרודון שכתב חיבור שנשא את השם: הפילוסופיה של הדלות.
מרקס אחרי שקרא את החיבור הגיב מיד בחיבור משלו, לו קרא דלות הפילוסופיה.
 
לפני שאתייחס לדברי ישראל אומן, אזכיר את הסילוגיזם של הלוגיקה. הלוגיקה היא המדע החוקר את אופן פעולת התבונה;
ככזאת היא לא מחויבת להציע היגדים העולים בקנה אחד עם המציאות.
לדוגמה: כל היוונים הם פילים ירוקים. סוקרטס הוא יווני. מסקנה: סוקרטס הוא פיל ירוק.
עכשיו סוקרטס צריך להוכיח שאין לו אחות, כלומר איננו פיל ירוק.
 
אבל אם נקבל את הנחות היסוד של הסילוגיזם לא יהיה מנוס מהמסקנה שסוקרטס הוא פיל ירוק.  
דהיינו, הכל קם ונופל על אימוץ הנחות היסוד.
 
           Pierre-Joseph      Proudhon
 
ישראל אומן מספר לנו סיפור על ראובן ושמעון שפילנטרופ מסתורי מציע להם מתנה של 100 אלף דולר בתנאי שיחלוקו אחרי משא ומתן.
ושמעון וראובן, הם לא אחרים מאשר ישראל וסוריה, והמתנה היא רמת הגולן. דוגמה זו תקפה בדיוק כמו היוונים כפילים ירוקים.
 
האם רמת הגולן נפלה כמן מן השמיים, או שהייתה שטח סורי שנכבש בשעת מלחמה?
היא הייתה שטח סורי שהוכר ככזה על ידי כולי עלמא.
לכן, איך אפשר בכלל להשוות בין שמעון וראובן המתדיינים על מתנה משמיים וישראל וסוריה הנאבקות על רכוש שכולו סורי?
 
אנשים שרק האונה המוחית הימנית שלהם פועלת, מוכנים להחיל את הנחות היסוד של סיפור ראובן ושמעון על המציאות המדממת שבין ישראל וסוריה
ועוד לגזור מזה תובנות מדיניות ואסטרטגיות שתמיד מוליכות במוקדם או במאוחר לעוד מלחמה -
בדיוק כמו ראובן ושמעון הלכודים במשחק האיוולת על חלוקת המתנה שזכו בה משמיים;
וזה הופך להיות משחק חוזר ונשנה, לפי אסטרטגיית הגו הזקוף של ישראל אומן.
 
ישראל אומן, יחד עם כל הנכים שרק אונתם המוחית הימנית פעילה, מוכנים לשחק עד אין קץ במשחקי מלחמה עם סוריה (ועם כל העולם, אם צריך) -
העיקר שתורת המשחקים תוכח כאסטרטגיה מועילה, והעיקר שלא נצא חלילה פריירים.
 
 
 
 
 
----- Original Message -----
From: יוסף חרמוני
To: זאב רז
 

דוד גלעד ("גייסות הרוח", 9.6.13 ) שב וטוען בלהט רב כי העם היהודי אינו יישות של ממש.

גלעד קובע: "הגיור המאוחר (של הכוזרים, במאה השמינית) מצביע שהלאומיות איננה טבעית וקדומה  -  אלא בעלת פונקציה מוגדרת היטב בידיהן של קבוצות שליטות".

ואני שואל:  גם אם נקבל את דברי גלעד כי כמעט שלא היו יהודים לפני התגיירות הכוזרים, מה רע כל כך בלאומיות בת שלוש-עשרה מאות? 

אם לאום זה אכן החל את חייו במאה השביעית, האם הוא פגש עמים רבים מאלה הקיימים כיום?

האנגלים לא היו אז, וכמוהם גם הצרפתים והאיטלקים והרוסים והפולנים והשבדים והשוויצרים. רוב אומות העולם  דהיום עדיין היו בשלב הטרום-עוברי שלהן.

האם מצב דברים זה הופך את הלאומים ואת העמים כולם לפיקציות "בעלות פונקציה מוגדרת היטב בידיהן של הקבוצות השליטות", כדבריו של גלעד?.

האם הציונות, ביטויה המובהק של התחושה הלאומית היהודית, היא תוצר של "קבוצות שליטות"?  גלעד יתקשה להצביע על קיומה של קבוצה יהודית כזו  בסוף המאה התשע-עשרה;

גלעד, כמוני, יודע שהציונות היתה מיזוג של תחושת עם, מצוקת עם, ופרץ אינטלקטואלי שניווט את השתיים אל רעיון הריבונות הלאומית בארץ ישראל, ואל הגשמתו.

בין לטוב ובין לרע  -  האנושות איננה בלילה חסרת גוונים.

מיליוני מרכיביה של האנושות  מחפשים להם מוקדי התגבשות בסיר הגדול, נצמדים למוקדים האלה ויונקים מהם תחושת השתייכות, סולידאריות, ושִׂנאת המתקבצים סביב המוקדים האחרים.

זו משמעותה של ההתלכדות החמולתית, השבטית, הלאומית, והדתית. בין שנרצה בכך ובין שלא.

"יצר לב האדם מתלכד מנעוריו", אמר חרמוני. כך אנחנו בנויים. טוב? רע? זה מה שיש.

כמו כן, ולהוותם של חכמי מדעי המדינה, אין כל אפשרות ליצור הגדרה מדוייקת של המושגים "עם", "לאום", "אומה".

שהרי אין עם, אומה, לאום, שמאפייני הגדרתם ככאלה הינם זהים לאלו של זולתם.

העם היהודי,למשל, הוא מבוסס דת ומיתוס היסטורי "אזרחי". אין זאת אומרת שהדת היא מרכיב הכרחי בזהותו של עם.

 

    

 
   העם היהודי איננו המצאה. גם אם גלעד ופרופ' זנד חושבים כך. וגם אם הוא המצאה  -  הרי זו המצאה שעובדת לא רע, בהחלט לא, זה מאות שנים ויותר.

הרומאים נלחמו בא"י בהמצאה?   האם ההמצאה הזו לא טבחה בשכניה ב"פולמוס קירינאיקה", במאה השנייה לספירה?    

והצלבנים, הם טבחו פבריקציה כשטבלו את סכיניהם בדמם של המומצאים הללו באירופה?  וששת מיליון נטבחיה של שינאת היהודים הנאצית, האם הם לא נטבחו כיהודים?

אין טעם להמשיך ולפרט את מעלליה הטובים והרעים של ההמצאה הזאת, העם היהודי.

כל שעשו ועושים היהודים לעצמם ולזולתם, לטוב ולרע, וכל הטוב ובעיקר הרע שעשו זולתם ליהודים, הינו בולט מכדי שניתן יהיה להתכחש לכך שהוא אכן נתארע.

ומשנתארעו הדברים  -  הם חיזקו את קישורי היישות הקרויה עם יהודי; יישות  שראשיתה, ייתכן, במיתוס מומצא, בדת חדשה ובאתוס שנוצר מהם.

 

כל עם, לאחר הכל, הוא רעיון, מיתוס, יותר משהוא מציאות פיזית שניתן למששה. ההווייה האנושית סובבת כולה סביב הפשטוֹת והכללות ובאמצעותן;

המצאוֹת והכללות שתכליתן לשמש כעוגנים המאפשרים את התקיימותנו בכאוס שסביבנו. 

מתי וכיצד נוצרת יישות כזו, מיתוס הקרוי עם?  לפני אלפי שנים? לפני מאות שנים או פחות? אין לכך חשיבות.

המִלה האחרונה מצויה בידיה של ההיסטוריההיא שקובעת:

כאשר קבוצה גדולה דבקה במיתוס טרנסצנדנטי או ב"המצאה" היסטורית כבסיס זהותה, והיא מתנווטת עימם וסביבם מאות שנים אחדות לפחות, הרי לפנינו מיתוס או המצאה שיצרו עם.   

עם לכל דבר.

האם ייווצר כאן, בישראל, עם ישראלי?

לא אני ולא דויד גלעד נזכה לראות את התשובה. מאה או מאתיים השנים הבאות תבאנה אותה.

 

 

 

 

----- Original Message -----
From: Dido
דידו (ש. דידובסקי)


בְּסוֹף הַשַּׁרְשֶׁרֶת יֵשׁ חֻלְיָה אַחֲרוֹנָה.

בְּסוֹף הַמִּרְדָף הַדָּג מֵקִיא אֶת יוֹנָה.

וְאֶרֶץ אֲהוּבָה תִּזְעַק. נִינְוֵה נִצְּלָה.

בְּהִתְעַטֵּף עָלָיו נַפְשׁוֹ יִשָּׂא יוֹנָה תְּפִלָּה

 

הַאִם יָשׁוּבוּ עוֹד יְמֵי הַחֲרָטָה וְהַחֶמְלָה